אימא, אני בבידוד וכל שעתיים רעב... חלק ראשון

אוף, היה לי בלוג מושלם בעניין ובמשך שעה שלמה הרציתי עליו, תוך כדי הליכה ביער נפלא ופורח.
סידרתי אותו באופן הגיוני, לפי רמות ותת רמות, סעיפים וסעיפי משנה, מתכונים ארוחות בוקר, צהריים וערב, תירוצים ואילוצים.
התיישבתי מול המחשב לכתוב בלי הפסקה בשעה הקרובה ו.. נתקעתי. לא זוכרת כלום. לא מגיע כלום. לא מאיפה להתחיל ולא איך לסיים.

אולי אתחיל מהתחלה.

קיבלתי את התמונה הזאת:

אנחנו בבידוד. כל העולם. יושבים בבית, ליד המטבח, ליד המקרר. אחייניתי שלחה לי את התמונה הזאת. הרבה אנשים נמצאים במצב הזה. מאוד מסוכן.
תארו לעצמכם ש 9 מיליארד אנשים ישמינו במשך חודש כל אחד בממוצע 2 ק"ג, כמה משקל יתווסף לכדור הארץ לסחוב בבת אחת במקום מרוכז. מה  זה יעשה לכדור הקטן שלנו שצף בחלל?

אלו נקודות המפתח ואפתח אותם אחת לאחת. זה לא בלוג קצר, ישר בפנים, הבנתי! 
זאת קריאה אטית, עיכול והטמעה והפיכת הדברים לחלק ממך. כמו שראוי בכל ארוחה מכובדת.

1. טבעי לרצות לאכול מזון זמין.
2. תזונה וחינוך
3. תזונה והרגלים
4. שתייה בזמן הארוחה
5. חומרי המזון
6. רעב
7.תרבות השפע

טבעי לרצות לאכול מזון מוכן
אנחנו תוצר מפואר של התפתחות במשך כמה מליונים בודדים.
אם מדמים את הזמן שבו נוצר כדור הארץ עד עכשיו כיום אחד, הופענו בשניות האחרונות.
ואנחנו, ההומו סאפיינס, האדם החושב, בסביבות 200 אלף שנה.
הטבע צייד אותנו בכל הציוד האפשרי לשרוד. כשהיה שפע אוכל, אכלנו וכשלא היה שפע, השתמשנו במאגרי השומן שצברנו בזמני השפע. לא היו מקררים, סופרים, משלוחי פיצה, קופסאות שימורים, לולי תרנגולות מסחריים, מכוני חליבה, משחטות ענקיות וגם לא אמצעי תחבורה להעביר דברים בין יבשות ומקומות רחוקים.
אכלנו אוכל מקומי וחלקנו אותו עם שאר החבורה. קצת כמו להקת אריות שיושבים ליד הטרף ומחסלים אותו עד סופו.
לכן הצורך המוטבע בנו הוא אם יש אוכל, לאכול.
עכשיו, אנחנו בבית, ליד המזווה שעכשיו הוא מלא בקניות חירום, חלק מהדברים מזון מוכן והטבע שלנו שעדיין לא הספיק להסתגל למקרר שהומצא רק ב1938.

ההבנה: הבנת המציאות חשובה כדי לשנות אותה. לעצור ולשאול מי אוכל? 
אני או האדם שלפני מאתיים אלף שנה שלא היה לו מקרר?
 בלי רגשות אשמה, נזיפה עצמית, עונש ומאבק.

תזונה וחינוך 

פה יש הרבה רבדים. 
הרובד הראשון:
* אחרי  מלחמת העולם השנייה, בזמנה ולאחריה, היה חוסר בסיסי במצרכי מזון.
אימא שלי לדוגמה, למדה מאימא שלה, שתמיד היו לה בארון מצרכים כפולים ומשולשים, וגם כשלא היה צריך לאגור עדיין היה לה ארון מלא. זה עבר גם לאחותי.
בנוסף בארץ היו אנשים שעברו את השואה. בשבילם לזרוק אוכל היה פשע (חבל שהרעיון לעשות קומפוסט לא נוצל) ואני זוכרת (אני קיבוצניקית במקור) את המטפלת בגן תוחבת לי מזלג אחרי מזלג מלא במקושקשת ומחזיקה לי את הפה עד שאבלע.
המשפטים: אוכל לא זורקים, חייבים לגמור את מה שיש בצלחת ויש הרבה ילדים רעבים בביאפרה מצלצלים עד היום.
ההבנה: אין צורך לאגור מזון. בעיקר לא מזון מוכן או קל להכנה שאפשר ישר להכניס לפה (לא כולל קערת פרות (יש כאלו שמוסיפים גם מלפפונים) זמינה).

* הרובד השני:
 שלוש ארוחות ביום: בוקר, צהריים וערב.
לפני ששלוש ארוחות ביום היו הנורמה, היו סדרים אחרים.
למשל בימי התנך אכלו רק שתי ארוחות ביום ובשר רק ארבע פעמים בשנה.
שלוש ארוחות ביום הם תוצר של המהפכה התעשייתית בה המוני אדם עבדו במשך שעות מצאת החמה.
שלוש ארוחות ביום הם גם תוצאה של עידוד הצריכה.
היה זמן שבו דיברו על כמה ביצים הן בריאות וצריך לאכול שתי ביצים ביום (עד שהצליחו למצוא דרך למדוד כולסטרול, לשים לו המלצה וליצר כדורים להוריד אותו).
זוכרים את הפרסומת של חמישה מוצרי חלב ביום? רק לפני שמונים שנה דבר כזה בכלל לא היה אפשרי (לא היו מקררים).
ההבנה: שלוש ארוחות ביום לא מחויב המציאות. אפשר גם רק שתיים.

הרובד השלישי
* ארוחה לפי הבנת רוב האוכלוסייה היא לפחות שתי מנות (מרק ועיקרית, עיקרית וקינוח) והמנה העיקרית צריכה לכלול חלבון, פחמימה וירק חי או מבושל.
 ההבנה: אפשר לשנות את המושג ארוחה. למשל צלחת מרק יכולה להיות ארוחה. שייק בוקר יכול להיות ארוחה.


הרובד הרביעי
*אתם זוכרים את זה?

משולש התזונה מלפני עשרים שנה שעליו חונכנו ובמשך שנים רבות ועד היום זה מה שנחשב לנכון.
בתחתית והכי הרבה פחמימות (נדבר על זה אחר כך) שורת ירקות, חלבונים מהחי ולמעלה, סוכר וממתקים.

אז הפירמידה הזאת ממש לא נכונה, ומקרי הסכרת, הסרטן, לחץ הדם, בעיות המעיים, בעיות הורמונליות, החלשות מערכת החיסון (הסכנה העיקרית של הקורונה) וההשמנה כמובן מוכיחים זאת. 

ההבנה: לשנות לגמרי את 'הפירמידה': להוציא את הפחמימות הריקות מהארוחה ולא לערב אותן עם חלבון מהחי, להוציא את הסוכר מהאוכל, להוריד את כמות החלבונים מהחי, לבסס את התזונה על 70% פירות וירקות ודברים מעולם הצומח (קטניות ודגנים מלאים).

תזונה והרגלים

* עד לא מזמן, את האוכל היה צריך לאסוף, להכין , לאפות ולבשל. היום הזמינות שלו היא מדהימה. 

אני זוכרת שלנסיעות אימא תמיד הכינה סנדוויצ'ים, פרי ושתיה. תמיד הייתה לה שקית שקדים בתיק. 

היום, מה פתאום. כל מטר אפשר לקנות חטיף ושתיה (הפוך על סויה, זה התחביב שלי. מפחדת לחשב כמה הוצאתי על זה וכמה כוסות חד פעמיות תרמתי ללכלוך העולם). כך כשאתם בבית והאוכל המוכן זמין, אין בעיה לגשת למקרר ולקחת כל רגע מה שבא.

ההבנה: לשמור בבית מצרכי מזון שצריכים לעבור הכנה של השריה, בישול ואפיה כדי שהאוכל לא יהיה מיידי. בנוסף, לבשל כמות מספיקה לארוחה אחת. איזה כף זה לאכול אוכל טרי כל פעם שנשמרו בו כל הוויטמינים  ולא אוכל קפוא שמופשר פעם אחר פעם.

*אם תסתכלו על מבחר התפריטים שלכם תגלו שהם די אחידים.

"ככה הילדים אוהבים, ככה אני אוהב, תמיד אני עושה את זה ככה, הכי מהר, כולם אוהבים את זה, אין לי כוח להשקיע, תמיד יוצא לי מוצלח, מהר מהר כי הם רעבים"

ההבנה: לנסות דרכים חדשות. בייחוד עכשיו בימי הקורונה כשאתם בבית ויש לכם זמן. לאלו שיש ילדים הכי טוב: גם ללמד  וגם להעסיק אותם. תארו לכם שאחד מילדכם יתאהב בבישול, איזה כף זה יהיה לכם אחרי.

*הקיבה היא שק. התכולה שלה היא 50 סמ"ק, בערך תכולת כוס וויסקי מסורתית.
"הקיבה היא למעשה שק שרירי דמוי אגס המצוי מתחת לסרעפת. הנפח שלה עשוי לגדול עד פי 30" 
זה אומר שיש מקום, שאצל כל אחד הוא אישי לגמרי, שבו הוא מרגיש שהקיבה שלו מלאה. 
זה עניין של הרגל. אם התרגלתי לאכול את מה שבצלחת ולקחת תוספת, אני מותחת את גבולות הקיבה שלי ומרגילה אותה לאכול יותר. 
הקללה האמריקאית של "להגדיל בשקל תשעים" עלתה הרבה מליארדים לצרכנים ועוד יותר עלתה לנו בבריאות .
יש פה הרבה מה  לומר וארחיב בעניין בנקודת הרעב.
ההבנה: לפני תחילת הארוחה, לאמוד את מצב הקיבה ולשים על הצלחת את הכמות שנראית מתאימה. רק אז לבדוק האם יש מקום לעוד? האם נשאר עוד אוכל? האם כולם שבעו? האם האוכל היה טעים?